(א) צריכה שתטבול כל גופה בפעם אחת וכו׳. בת״כ פ׳ אמור פרק ד׳ יליף לה מדכתיב כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר יכול יהא מרחיץ אבר אבר. (כי כן דרך הרחיצה) ת״ל ובא השמש וטהר מה ביאת שמשו כולו כאחת אף ביאת בשרו במים כולו כאחד ופי׳ סמ״ג בעשה רמ״ח דמדלא כתיב וטמא עד הערב כמו בשאר מקומות ללמד מה ביאת שמשו וכו׳. ומשם נלמוד לכל הרחיצות שבתורה שיהיו כאחד וכ״כ התוס׳ פרק אין דורשין וז״ל אין טבילה מועלת אלא במכוסה כולה כאחד עכ״ל וכ״כ הפוסקים:

(ב) ומ״ש לפיכך צריך וכו׳. כלומר השתא ניחא הא דקי״ל דאם יש עליה דבר חוצץ לא עלתה לה טבילה ואמאי לא תהא מעברת אותו דבר החוצץ מעל האבר שהוא בו וטובלת אותו אבר אבל השתא דצריכה שתטבול כל גופה בפעם אחת פי׳ ברגע אחת כמו ביאת השמש ניחא. ואפי׳ כל שהוא וכו׳ בעירובין פ״ק (דף ד׳) ובפ׳ תינוקת (נדה ס״ז) א״ר יצחק דבר תורה (כלומר הל״מ) דוקא רובו ומקפיד עליו חוצץ אלא דגזרו חכמים על מיעוטו המקפיד אטו רובו המקפיד וכן רובו שאינו מקפיד אטו רובו המקפיד אבל מיעוטו ואינו מקפיד לא גזרו דהו״ל גזירה לגזירה:

(ג) ומ״ש רבי׳ אם דרך בני אדם וכו׳ נראה דרבותא קאמר דאפי׳ היא אינה מקפדת אלא רוב בני אדם מקפידים בטלה דעתה אצל כל בני אדם ואצ״ל אם היא מקפדת ורוב ב״א אינן מקפידות דחוצץ דבדידה תליא טפי. ומ״ש לפעמים טעמו כיון דאיכא זימנא דמקפדת חוצץ לעולם אע״פ דרוב פעמים אינה מקפדת וכ״כ הרא״ש להדיא בפרק תינוקת ומביאו ב״י ותדע שהרי רובו ומקפיד עליו דחוצץ ד״ת אין חילוק בין שדרך ב״א להקפיד והיא אינה מקפדת ובין שהיא מקפדת ורוב בני אדם מקפידין בכל ענין חוצץ ד״ת דהא סתמא קאמר ד״ת רובו ומקפיד עליו חוצץ א״כ אף מה שגזרו חכמים מיעוטו ומקפיד עליו בכל ענין גזרו אטו רובו ומקפיד ואין כאן ספק כמ״ש ב״י דמספקא ליה ותו דבדברי הרמב״ם ורבינו משמע להדיא דחוצץ כמ״ש ב״י ובדברי הרשב״א נמי ליכא ספק דמ״ש שדרך האשה להקפיד בכך לרבותא נקט הכי דאפי׳ היא אינה מקפדת אלא רוב נשים מקפידות חוצץ כ״ש כשהיא מקפדת אע״פ שרוב נשים אינן מקפידין. והכי משמע להדיא לקמן בסימן זה אצל מ״ש צואה שתחת הציפורן ע״ש. גם בדברי הרמב״ם אין ספק דהכי ס״ל דכי היכי דרובו ומקפיד בכל ענין חוצץ ד״ת בין שהוא לבדו מקפיד בין שרוב בני אדם מקפידין אע״פ שהוא אינו מקפיד הכא נמי מיעוטו ומקפיד דגזרו חכמים בכל ענין גזרו משום רובו ומקפיד כדפרישית כנ״ל:

(ד) ומ״ש ואם הוא חופה רוב הגוף וכו׳ נראה שרבי׳ דקדק לבאר דלא כפי׳ רש״י שפי׳ רובו ומקפיד בשערו ומשמע אבל בבשרו אפי׳ מיעוטו שאינו מקפיד חוצץ דליתא אלא בגופו נמי אינו חוצץ באינו מקפיד אלא בחופה רוב הגוף. וכ״כ התוס׳ בעירובין בשם ר״ת והסמ״ג בעשה רמ״ח ע״ש רבינו תננאל:

(ה) ואלו הדברים שחוצצין חוטי צמר ופשתן ורצועין שכורכין בהן השער בראש וכו׳ כלומר או חוטי צמר או פשתן או רצועות וכו׳ והוא משנה ומסקנא דגמ׳ ריש במה אשה וכפי פי׳ התוס׳ לשם בדבור ראשון וכ״כ הרא״ש לשם דמיירי בחוטין שכורכין בהן השער וכל השערות נכרכין בחוטין שמסביב דבאלו איכא לחלק בין חוטי צמר או פשתן דחוצצין ובין חוטי שער דאין חוצצין וכן בין מעשה גדיל למעשה אריג אבל בחוטין שקולעת בהן שערה לעולם חוצצין אפילו בחוטי שער ומעשה אריג ודלא כפי׳ רש״י שפי׳ דמיירי בחוטין שקולעת בהן שערה וכתב ב״י ומ״מ קיצר רבי׳ במה שלא כתב דבכרוכין על השער מועיל רפיון אבל אם הם בתוך הקליעה אינו מועיל רפיון עכ״ל. ואפשר דכיון דבסימן קצ״ט כתב דאין טבילתה טבילה אא״כ חופפת שער ראשה במסרק השתא ממילא שמעינן דאם היו שערות ראשה קלועין דצריכה להתירם מקליעתם ולחפף במסרק והיכא דכבר חפפה שערותיה במסרק אלא שכרוכין מסביב בחוטין דמועיל כשתרפה אותם נמי שמעינן לה מהך דהשירין והנזמים וכו״ דאם הם רפויים אינן חוצצין:

(ו) ומ״ש או אם הם בשאר מקום שבגוף וכו׳ הכי משמע להדיא ריש במה אשה דלא אתא רב הונא למעוטי אלא חוטין הקשורין סביב צוארה שאינן חוצצין לפי שאין אשה חונקת את עצמה להדק חוטין בצוארה וקושרתן בריוח שיהיו רפין אלמא דבשאר מקום שבגוף דלא שייך בהו טעמא דאין אשה חונקת ומהדקה לחוטין חוצצין:

(ז) ומ״ש וקטלא וכו׳ ה״א התם דדוקא חוטין שבצואר אין אשה מהדקן אבל קטלא מהדקת דאשה חונקת את עצמה דניחא לה כדי שתראה כבעלת בשר ומתוך שהרצועה חלקה ורחבה אינה מזיקתה:

(ח) והא דחוטי צמר ופשתן חוצצין וכו׳ שם בלישנא קמא דרב הונא בריה דרב יהושע קאמרינן כל שהוא אריג לא גזרו ומותרת האשה לצאת בהן בשבת לר״ה דאפי׳ מתרמי לה טבילה של מצוה אינה צריכה להתיר אותם חוטין דכיון שהוא אריג אינה יכולה למתחן ולדחקן על השער בחזקה והמים נכנסין בהן ולא חייץ ושריא לטבול בעוד שהחוטין כרוכין על שערותיה וא״כ ליכא למיחש דילמא שריא להו מקמי טבילה ואתא לאייתינהו ד׳ אמות בר״ה ובלישנא בתרא קאמר כיון דלא קפדי עלייהו ליטלן מראשן כשהן רוחצות בחמין אלמא דעיילי בהו מיא שפיר אפילו להנאת רחיצה וכל שכן דלענין טבילה לא צריכות להתירן ומותר לצאת בהן בשבת וקאמר דאיכא בינייהו דטניפן בטיט להך לישנא דאמר כל שהוא אריג לא גזרו הני נמי אריג ולהך לישנא דאמר משום קפידא כיון דטניפן מקפד קפדי עלייהו פי׳ ללישנא קמא דכל שהוא אריג כיון דלא חייץ לא גזרו א״כ היכא דטניפן נמי כיון דלא חייץ דהא עיילי בהו מיא לא גזרו שלא לצאת ואע״ג דקפדי עלייהו ליטלן מראשן בשעת טבילה מפני שהמים ממחין את הטיט וילכלכו את בשרן אפ״ה מותר לצאת בהן לר״ה כיון שאינה צריכה להסירן משום חציצה אבל ללישנא בתרא כיון דקפדי להסירן שלא ילכלכו את בשרן בעלייתן מן הטבילה חיישינן דילמא אתא לאייתינהו בר״ה ואסור לצאת בהן בשבת אע״ג דליכא משום חציצה כך פירש״י אבל רבותיו של רש״י פירשו דללישנא בתרא כיון דקפדי להסירן שלא ילכלכו את בשרן השתא ודאי אם לא יטלום מראשן איכא נמי חציצה מדקי״ל הל״מ רובו ומקפיד עליו חוצץ וגזרו חכמים על מיעוטו ומקפיד משום רובו ומקפיד השתא לפ״ז אע״פ שהוא אריג ועיילי בהו מיא מ״מ כיון דקפדי להסירן משום דמטנפי אית בהו משום חציצה ואסור לצאת בהן בשבת דילמא אתיא לאתויינהו בר״ה ולפ״ז צ״ל דללישנא קמא דמותר לצאת בהן לר״ה אע״פ דאית בהו משום חציצה כיון דמיטנפי ומקפיד עלייהו אפ״ה כיון דלא שכיחא דמיטנפי לא גזרו בהן שלא לצאת בר״ה שהרי כל שהוא אריג עיילי בהו מיא וליכא חציצה ואע״פ דהיכא דמטנפא איכא חציצה משום דקפדי מ״מ כיון דלא שכיחא לא גזרו משום האי מיעוטא דלא שכיחא שלא לצאת בחוטין שהן אריג בשבת כנ״ל לפי פי׳ רבותיו של רש״י ונתיישבה הקושיא שהקשה רש״י על פי׳ זה בטוב טעם וז״ל הרא״ש פירש״י דטניפן החוטין שהן מלוכלכין בטיט ומקפידות להסירן בשעת טבילה לפי שהמים ממחין הטיט ובעלותן מן הטבילה ירד הטיט על בשרה ומתלכלך וי״מ דטניפן כגון שהחוטין מוזהבים ויפין ומיטנפין מחמת המים ולכך מקפידות להסירן בשעת טבילה שלא יתלכלכו עכ״ל ומשמע לרבינו שדבר פשוט הוא דכיון דמקפידות להסירן כדי שלא יתלכלך בשר בטיט א״נ שלא יתלכלכו חוטין המוזהבין איכא משום חציצה לדברי הכל כיון דמקפידות ואע״פ דלא מיהדק וכמו שפי׳ רבותיו של רש״י ולא פליגי לישני אלא לגבי שבת דללישנא קמא כל שהוא אריג לא גזרו ומותר לצאת בהן בשבת וללישנא בתרא אסור לצאת בהן אבל הכל מודים דכיון דמקפידות להסירן אם לא הסירן אית בהו משום חציצה אם טובלות בהן וז״ש רבינו כאן ובלבד שלא יהו מוזהבים ולא יהו מטונפים דכל שהן מוזהבים או מטונפים אע״ג דעיילי בהו מיא אית בהו משום חציצה כיון דמקפידות להסירן ולא הסירן. וכ״כ רבי׳ בא״ח בסימן ש״ג. ובלבד שלא יהו מטונפים שאז צריך להסירם מפני הטיט שחוצץ עכ״ל ואין כוונתו לומר שהטיט שבחוטין כשיתמחה וירד על בשרן הוי חציצה דהא פשיטא דחציצה לא הוי כיון דעיילי בהו מיא כדפי׳ רש״י להדיא אלא הכי קאמר דבמטונפים שאז צריך להסירם מפני הטיט השתא כיון שמקפיד להסיר החוט חוצץ החוט אם אינו מסירו כדקי״ל דרובו ומקפיד חוצץ הל״מ. וגזרו חכמים במיעוטו ומקפיד משום רובו ומקפיד. ואע״פ שלפי זה אינו מתוקן מ״ש הרא״ש פי׳ רש״י דטניפן החוטין וכו׳ דהלא פי׳ זה אינו אלא לרבותיו ורש״י גופיה חולק עליהם איכא למימר דס״ל לרבי׳ דהרא״ש כתב פי׳ רש״י בסתם אלא דמבחוץ תופס דהאמת הוא כרבותיו דרש״י דכל שצריך להסירן מפני הטינוף אם כן חציצה היא אם לא הסירן כיון דמקפידות עליהן להסירן ואע״פ דלא מיהדק והרב ב״י האריך וכתב שני יישובים לקושיית רש״י על רבותיו ולא נהירא וכאשר יראה המעיין אבל מ״ש ביישוב הקושיא הוא הנכון ודו״ק:

(ט) ומ״ש והראב״ד אסר גם בארוגים וכו׳ טעמו מדקאמר התם בעא מיניה רב כהנא מרב תיכי חלילתא מאי א״ל אריג קאמרת כל שהוא אריג לא גזרו וס״ל להראב״ד דלא התירו אלא החלולות שהן מעשה רשת ועיין בב״י:

(י) חוטין של שער אינן חוצצות מסקנא דגמרא שם דהכל מודים בחוטי שער דאינן חוצצין דאף על גב דפליגי בחוטי צמר ופשתן מ״מ בחוטי שער הכל מודים דחוטי שער לא מיהדק ע״ג שער הראש כשכרך עליהם חוטי שער:

(יא) ומ״ש בד״א שהן בשני שערות קשורין ביחד או יותר כצ״ל ולא כספרים שכתוב בהן בד״א שהן כשני בכ״ף אלא בשני בבי״ת ובספר ישן כתוב בד״א בזמן שהן של שני שערות קשורין ביחד ואיך שתהיה הנוסחא משתי נוסחאות האלו הכי פירושו דהא דחוטי שער שכרכן על שער הראש אינו חוצץ אין זה אלא כשהחוט נעשה משני שערות או יותר דהשתא כשקשר שני הראשים של צד א׳ עם שני הראשים של צד שני אפי׳ עשה שני קשרים זע״ז אינו מיהדק אבל אם הם של אחת אחת מיהדק פי׳ אם החוט נעשה משער אחד בלבד שכרך סביב שער הראש וקשר שני ראשיו של שער יחד זה עם זה ב׳ קשרים זע״ז וכך כרך הרבה שערות ע״ג שער הראש כל שער ושער בפני עצמה קשר ב׳ ראשיו זה עם זה בלבד מיהדק הוא וחוצץ וכ״כ הר״ן וז״ל אבל לקשור נימא אחת בעצמה או נימא בחבירתה מתהדקות הן בענין שאין המים נכנסים שם וכו׳ עכ״ל פי׳ נימא אחת בעצמה קשר שני ראשיה זו עם זו או ראש נימא זו בראש נימא אחרת מתהדקות הן והא דשני שערות אין חוצצין ה״פ בין שקשרן בפני עצמן כגון שקשר שני ראשי שערות של צד זה עם שני ראשי שערות של צד השני א״נ שקשר שני ראשי שערות אלו עם שני ראשי שערות אחרות דמה לי קשר שני שערות בפני עצמן דאיכא ד׳ ראשים ומה לי דקשורין שני שערות אלו עם שני שערות אחרות דאיכא נמי ד׳ ראשים אין חילוק בכל ענין אין חוצצין ואין בזה מחלוקת בין הפוסקים דלא כב״י ע״ש וז״ש רבינו אח״כ וז״ל רוב השער שנקשר נימא נימא לבדה חוצץ נקשר שתים שתים או יותר אינו חוצץ דלא מיהדק עכ״ל נראה דאין פירושו לשם כדהכא שקשר הראשים זה עם זה אלא בשערות המחוברים בגופה קאמר כשקשורים בעצמן כעין עניבה דאם ראש נימא אחת קשורה כעין עניבה וכן רוב שערותיה כל נימא ונימא לבדה קשורה בראשה האחד בעצמה כעין עניבה חוצץ דמיהדק שפיר ואין המים נכנסין בקשר אבל אם שתי שערות ביחד קשורים בעצמם בראשם האחד כעין עניבה לא מיהדק הילכך אינו חוצץ דהמים נכנסין בקשר וכן פירש״י פ״ק דעירובין (דף ד׳) ומ״ש הרמב״ם פ״ב דמקואות וז״ל שתי שערות או יותר שהיו קשורים כאחד קשר אחד אינן חוצצין ושערה אתת שנקשרת חוצצת והוא שיהא מקפיד עליה עכ״ל. נראה דמיירי ג״כ בקשורים כעין עניבה כדפרישית שזהו פי׳ קשורים כאחד קשר אחד וכשהן שתים או יותר לא מיהדק והמים נכנסים בקשר ואינו חוצץ אבל באחד דמיהדק אין המים נכנסין בקשר וחוצץ. ולפי דעת כל הפוסקים דוקא נימא אחת חוצצת אבל שתים או יותר אינם חוצצין וכך מבואר בדברי הר״ן דכריכת חוטין בשערותיה שרי לפי שא״א לחוטי שער הללו שלא יהיו יותר מנימא אחת אלמא דבשתים נמי אינן חוצצין וכר׳ יוחנן דאמר אין לנו אלא אחת. ומה שהביא הר״ן דברי רבה בר רב הונא ולא הביא דברי ר׳ יוחנן נראה דס״ל דלא פליגי דאע״ג דרבה ב״ר הונא קאמר שתים איני יודע אין דעתו לומר דב׳ חוצצין אלא ספיקא היא ולכתחילה לא אבל אם טבלה דיעבד עלתה לה טבילה וכרבי יוחנן דאמר בהדיא אנו אין לנו דחוצצין אלא אחת אבל ב׳ פשיטא לן דאינן חוצצין אלא דהרשב״א היה מפרש בת״ה הארוך דלרבה בר רב הונא שתים נמי כיון דאינו יודע קאמר אזלינן לחומרא וחוצצין אפילו דיעבד ופסק כמותו וז״ל ולחומרא אזלינן כדברי רבה בר רב הונא עכ״ל. ונלע״ד קצת ראייה לדבריו מדאזלא סוגיא דפ״ק דעירובין כרבה ב״ר הונא דקאמר התם כי איצטריך הלכתא לשערו וכדרבה בר רב הונא דאמר נימא אחת קשורה חוצצת ג׳ אינן חוצצות שתים איני יודע מדלא אייתי תלמודא נמי דברי ר׳ יוחנן אלמא דהלכתא כרבה ב״ר הונא מיהו יחיד הוא הרשב״א כנגד כל הפוסקים הילכך נקטינן נימא אחת חוצצת שתים או יותר אינן חוצצין והב״י האריך ופי׳ דהר״ן נמי פסק כרבה ב״ר הונא גם דברי הרמב״ם פי׳ בדרך אחר ולא נהירא אלא כדפרישית:

(יב) שער שכנגד הלב ובזקן הנדבק זה בזה מחמת זיעה חוצץ משנה פ״ט דמקואות קלקי הלב והזקן חוצצין ופירשו המפרשים כמ״ש רבינו ודקדקו לומר מחמת זיעה להוציא אותן שערות הנדבקות בלילה ע״י שד וסכנות נפשות לגלחו לא חייצי כדכתב המרדכי בהל׳ נדה ע״ש ראבי״ה:

(יג) ומ״ש שבראש ובבית השחי אינן חוצצין משנה שם והטעם לפי שאין אדם מקפיד עליהם כמו כנגד הלב ובזקן:

(יד) ומ״ש ושבאותו מקום וכו׳ שם במשנה וכתב ב״י ולא היה צריך רבינו לכתוב דין האיש וגם לא דין הפנויה אלא שנמשך אחר דברי המשנה עכ״ל ואפשר דרבינו אתא לאשמועינן דאפילו באשה דומיא דאיש ודפנויה שאינה מקפדת דלבה בטוח הוא בבעלה שלא תתגנה עליו אפי׳ הכי חוצץ כיון דדרך רוב הנשים להקפיד בכך וכמו שנתבאר בתחילת סימן זה:

(טו) ליפלוף שבעין אינו חוצץ וכו׳ משנה פ״ט דמקואות ליפלוף שחוץ לעין חוצץ ליפלוף שבעין אינו חוצץ. ובפרק תינוקת (נדה ס״ז) אמר מר עוקבא ליפלוף שבעין לח אינו חוצץ יבש חוצץ משמע דמר עוקבא אתא לפרש דליפלוף שבעין דתנן אינו חוצץ אינו אלא בלח אבל יבש חוצץ אימתי נקרא יבש משעה שמתחיל לירק מכלל דחוץ לעין אפי׳ לח חוצץ וכן פירשו התוס׳ לשם וכתבו עוד דהטעם הוא דהלח שבתוך העין הדמעה שבעין מלחלחתו ואינה מניחתו להיות יבש אבל שחוץ לעין אפי׳ לח חוצץ לפי שהוא מתייבש והולך תמיד כל שעה. וכן מבואר מדברי הרמב״ם ובסמ״ג הל׳ נדה והל׳ מקואות כתב כך בשם רבי׳ יעקב תם. וכתב עוד פי׳ אחר דאין חילוק בין חוץ לעין לבתוך העין אלא בין לח ליבש ומה ששנינו במסכת מקואות דחוץ לעין חוצץ ובתוך העין אינו חוצץ היינו משום דחוץ לעין סתמו יבש ובתוך העין סתמו לח ולא הוצרך לפרש זה בגוף המשנה אבל ודאי אי הוה לח חוץ לעין נמי אינו חוצץ ואי הוה יבש תוך העין נמי חוצץ וכ״כ במרדכי הל׳ נדה. וז״ל הרא״ש ליפלוף שבעין היינו דאמר מר עוקבא ליפלוף שבעין לח אינו חוצץ יבש חוצץ והיינו כי הך דתנן שחוץ לעין חוצץ שבתוך העין אינו חוצץ כי אותו שתוך העין הוא לח ושחוץ לעין הוא יבש ומפרש מר עוקבא שער יבשותו משיתחיל לירק עכ״ל ולכאורה נראה שדעתו כדעת התוס׳ ורבי׳ תם והרמב״ם כי אותו שתוך העין הוא לח ושחוץ לעין אפילו לח הוא חוצץ לפי שמתייבש והולך כל שעה אבל אם הוא יבש ממש אפילו תוך העין הוא חוצץ ועל זה מפרש שיעור יבשותו בתוך העין משהתחיל לירק אבל חוץ לעין אפי׳ לח חוצץ אלא דלפי זה קשה דא״כ רבינו דכתב דבתוך העין אינו חוצץ כלל דלא שייך ביה יבשות ומר עוקבא דאמר יבש חוצץ בחוץ לעין דוקא קאמר דלא כמאן. ולכן צ״ל דרבינו דקדק בלשון הרא״ש שכתב ושחוץ לעין הוא יבש ומפרש מר עוקבא שיעור יבשותו וכו׳ דאלמא דמר עוקבא אתא לפרש הא דחוצץ לעין הוא יבש וחוצץ דשיעור יבשותו משהתחיל לירק דאלמא דבתוך העין לא שייך ביה יבשות כלל ולעולם אינו חוצץ ומר עוקבא לא אתא אלא לפרש הא דתנן חוץ לעין חוצץ אינו אלא ביבש משהתחיל לירק אבל לח אינו חוצץ אפי׳ חוץ לעין אבל תוך העין לא שייך יבשות כלל אף על פי שהוא יבש הרבה מפני שהדמעה מלחלחתו במקום דבוקו. ולענין הלכה נקטינן לחומרא כפירוש רבינו תם והרמב״ם דחוץ לעין אפילו לח חוצץ ובתוך העין אינו חוצץ אא״כ כשהוא יבש דהתחיל להוריק וכן פסק בש״ע:

(טז) והרמב״ם חולק על שבתוך העין וכו׳ הב״י השיג על זה והכריח דאי אפשר לומר שזו דעת הרמב״ם ונוסחא משובשת נזדמנה לו לרבינו בדברי הרמב״ם ע״ש ואפשר לומר שט״ס הוא וצריך לומר והרמב״ן חילק וכך נמצא במקצת דפוסים אלא שצ״ע מנ״ל להרמב״ן לחלק בכך גבי לפלוף ונראה דס״ל דכיון דתנן אלו חוצצין באדם לפלוף שחוץ לעין וגלד שחוץ למכה וכו׳ אלו שאין חוצצין לפלוף שבעין וגלד שעל המכה אלמא דסבירא ליה לתנא דמתניתין דלפלוף וגלד דין אחד להם אם כן נמשך כי היכי דבגלד שעל המכה דאינו חוצץ דוקא תוך שלשה ימים דכלח הוא חשוב אבל לאחר שלשה ימים חוצץ כדמוכח מהך דריבדא דכוסילתיא כמו שיתבאר בסמוך בס״ד אף לפלוף שבעין דאינו חוצץ אפי׳ יבש דוקא תוך שלשה ימים ומר עוקבא דאמר לפלוף שבעין לח חוצץ וכו׳ לא קאי אלא על שחוץ לעין דתנן דחוצץ אפי׳ תוך שלשה אין זה אלא ביבש ושיעור יבשותו משהתחיל לירק אבל כשהוא ודאי לח אינו חוצץ כל תוך ג׳ ימים אפי׳ חוץ לעין ולפי זה נראה דאנן נקטינן לחומרא דבחוץ לעין אפי׳ לח ודאי חוצץ אפי׳ תוך שלשה ימים כסברא ראשונה אבל בתוך העין אפי׳ לח דלא התחיל להוריק לא שרינן ליה אלא תוך ג׳ ימים אבל לאחר ג׳ ימים חוצץ אפי׳ לח ודאי. וכן כשהתחיל להוריק נמי חוצץ אפי׳ בתוך ג׳ אפי׳ תוך העין:

(יז) כחול שבעין וכו׳ מימרא דשמואל בפרק תינוקת (נדה ס״ז) ומה שכתב פירוש פורחות דומעות וכו׳ שני הפירושים כתבם רש״י וטעמא דדומעות שהדמעה מלחלחת את הכחול ואינו חוצץ וטעמא דנפתחות ונסגרות תמיד הוא לפי שפריחתה מעבירתו ואינו עב על גבי העין ואין בו ממש ומשמע לי מדברי רבינו שכתב נפתחות ונסגרות תמיד דמיירי דכך דרכה של האשה בתולדתה שעיניה פורחות תמיד כעוף הפורח בכנפיו אבל אם אינה כך בתולדתה אפי׳ היא פותחת ועוצמת עיניה בכוונה אינו מועיל וחוצץ. אבל מלשון הרמב״ם שכתב היו עיניה פתוחות אף שחוץ לעין אינו חוצץ משמע שהוא ז״ל מפרש כשהיו עיניה פתוחות בשעת טבילה הפתיחה בלבדה בלא סגירה הוא המעברת את הכחול שחוץ לעין דאינו מיהדק ואינו חוצץ וב״י כתב שהרמב״ם רצונו לומר שפותחתן וסוגרתן תמיד וכלישנא קמא דפירש רש״י וזה אין נכון דאם כן הוה ליה לומר וכן כתב הרמב״ם מדאמר והרמב״ם כתב אלמא דהרמב״ם מפרש פירוש אחר דלא כשני הפירושים הראשונים ולענין הלכה נקטינן ככל אחד מהשלשה פירושים דבין כך ובין כך אינו חוצץ:

(יח) דם יבש שעל המכה חוצץ פירוש הקליפה אשר תעלה על החבורה והוא שנעשה מדם המכה ונתייבש חוצץ מיד אפילו תוך ג׳ ימים אבל הריר שבתוכה אם הסיר הקליפה קודם טבילה ונשאר הריר בתוכה אינו חוצץ יצא הריר מתוכה לאחר שהסיר הקליפה כל ג׳ ימים לח הוא וכו׳. וכתב רבינו כך על פי דברי הרא״ש שהביא תוספתא דתני בה דם יבש שעל המכה חוצץ דמדתני סתמא משמע דאפי׳ תוך ג׳ חוצצין ובהא דתנן פ״ט דמקואות הגלד שחוץ למכה חוצץ כתב הרא״ש פי׳ ריר היוצא מן המכה ומתייבש ונעשה גליד והיינו דאמר רמי בר אבא האי ריבדא דכוסילתא עד ג׳ יומי לא חייצי מכאן ואילך חייצי כי הוא חוץ למכה ונקרש ונעשה עב אבל מה שבתוך המכה הוא רך תמיד הלכך אשה שהיא בעלת חטטין צריכה לחוף במים עד שיתרככו עכ״ל וכן פי׳ הר״ש במשנה גליד שחוץ למכה ריר היוצא מן המכה מתייבש ונעשה גליד עכ״ל אבל מדברי הרמב״ם פ״ב דמקואות נראה מבואר דאין מחלק בין דם לריר אלא בין דם בין ריר אם יש לה מכה והוא מכוון כנגד פי המכה ואינו מתפשט לא לכאן ולא לכאן אפילו הוא יבש ונקרא גליד שנעשה קליפה זהו גליד שהעלתה המכה ואינו חוצץ אבל אם נתפשטה חוץ לכנגד פיה זהו גלד שעל גבי המכה וחוצץ ואין חילוק במכה ממש בין תוך ג׳ ימים לאחר ג׳ ימים אבל אם שרטה בבשרה והוציאה דם הוה ליה כאילו הקיזה דם דמחלק תלמודא בריבדא דכוסילתא בין תוך ג׳ לאחר ג׳ ולענין הלכה למעשה נראה דאין אנו בקיאין בין נתפשט חוץ לכנגד פי המכה ובין כנגד פי המכה גם אין לחלק בין מכה ממש ובין שרטה שריטות או יש לה חטטין בראשה ובגופה בכל ענין צריכה לחוף במים עד שיתרככו כמ״ש הרא״ש ורבינו ואין לחלק בין תוך ג׳ לאחר ג׳ אלא בריבדא דכוסילתא ממש. וז״ל הגה״ה וגרב לגבי טבילה צריך להסיר אע״פ שכואב לה הרבה ואשתו של מהר״ק היתה צריכה לעמוד לפניו ערומה שהיה רואה שלא היה גרב עליה שלא היה מאמין לה שהיתה מסירה שהיתה נערה והיה כואב לה דהר״ח וכן עשה השר מקוצי לפי שאשתו היתה ילדה והיה חושש שלא תסיר גלדי השחין עכ״ה:

(יט) ומ״ש והראב״ד כתב דאפי׳ גליד שע״ג מכה אפי׳ אחר ג׳ ימים אינו חוצץ וכן לפלוף וכו׳. הוא ע״פ הגירסא דגרס בפרק תינוקת ולית הלכתא ככל הני שמעתתא וכו׳ עיין בב״י וע״ל בסימן זה אצל ולא תטבול בקומה זקופה וכמ״ש לשם בס״ד:

(כ) חץ או קוץ וכו׳ משנה סוף מקואות חץ שהוא תחוב באדם בזמן שהוא נראה חוצץ ואם אינו נראה טובל ואוכל בתרומתו ובתוספתא שנינו הנכנס לו חץ ביריכו רבי אומר אינו חוצץ וחכמים אומרים ה״ז חוצץ בד״א בשל מתכת אבל בשל עץ ה״ז חוצץ ואם קרם עליו העור מלמעלה הכל מודים שאינו חוצץ והביאה ר״ש סוף מקואות ופירושא כשהחץ נראה ולא קרם עליו עור מלמעלה פליגי דרבי אומר בשל מתכת דעיילי ביה מיא דאינו נדבק כ״כ עם הבשר אינו חוצץ אבל בשל עץ דנדבק טפי חוצץ וחכ״א בין כך ובין כך חוצץ אבל אם קרם עליו עור אפי׳ נראה מבחוץ תחת העור הכל מודים שאינו חוצץ וא״כ מתניתין בדלא קרם עליו העור מלמעלה מיירי הלכך אם נראה חוצץ ואין חילוק בין מתכת לשל עץ וכחכמים ואם אינו נראה טובל ואוכל בתרומתו והאי אם אינו נראה דאינו חוצץ צ״ע אם רצונו לומר דמשוקע החץ בתוך הבשר בעומק עד שאינו נראה כל עיקר או ר״ל דאינו נראה מבחוץ על הבשר אלא משוקע בבשר ואע״פ שנראה אינו נראה קרי ליה ואינו חוצץ אלא א״כ דנראה מבחוץ על הבשר ומפני הספק יש להחמיר דחוצץ לעולם אא״כ דמשוקע בעומק ואינו נראה כלל והכי משמע מדברי הסמ״ג וסה״ת והמרדכי שכך הם מפרשים ועל פי פירוש זה כתב רבינו דבנראה מבחוץ חוצץ ואם אינו נראה אינו חוצץ ולא חילק בין מתכת לעץ וכחכמים דתוספתא וכסתם משנה אבל אם יש עליו קרום בכל ענין אינו חוצץ אפי׳ נראה מבחוץ תחת העור והכי נקטינן ועיין בב״י:

(כא) לכלוכי צואה וכו׳ משנה פ״ט דמקואות ופירושו דלכלוכי צואה כשאינו יבש אלא בעודו לח והלכלוך דבוק על בשרו אינו חוצץ דעיילי ביה מיא אבל כשנעשה יבש כגליד שעל פי המכה לא עיילי ביה מיא וחוצץ וכך פי׳ הרא״ש. מלמולין שעל הבשר חוצצים פי׳ וכו׳ כ״כ הרא״ש פי׳ המשנה:

(כב) טיט הבורות וכו׳ משנה שם והרא״ש הביאו ולא פי׳ בו דבר ורבי׳ פי׳ בו דמיירי כשהם יבשים ולפיכך חוצצין אבל שאר טיטין אפי׳ יבש אינו חוצץ ונראה דפי׳ כך משום דתנן התם טיט היון וטיט היוצרים וגץ היוני חוצצין איזהו טיט היון טיט הבורות טיט היוצרים כמשמעו וגץ יוני אלו יתידות דרכים כו׳. ויתידות דרכי׳ פירוש הטיט שבדרכים שנתייבש ומשופין כיתידות וקשין לבני אדם המהלכין עליהן כדמוכח בסוף מרובה בעובדא דיהודה בן נקוסא ואם כן נשמע דה״ה טיט היון וטיט היוצרים נמי ביבשים מיירי דומיא דגץ יוני אבל שאר טיטים אפי׳ יבש אינו חוצץ וטובלין בהם ומשום הכי תנן התם ושאר כל הטיט מטבילין בו כשהוא לח דאלמא דוקא לענין מים טמאין לטהרן במקוה בהשקה לא סלקא להו השקה אא״כ כשהוא לח אבל אדם יכול לטבול בשאר טיט שנדבק בו אפי׳ הוא יבש כנ״ל דעת רבי׳ אבל הרמב״ם פירש איפכא דג׳ טיטים אלו חוצצין אפילו כשהן לחין ושאר טיטין לחין אינן חוצצים יבשים חוצצים ומפרש המשנה בפירוש אחר וכך כתב הסמ״ג והכי נקטינן לחומרא וכן פסק בש״ע וכ׳ במרדכי הל׳ נדה דאפי׳ בשאר טיטין והוא לח נמי חוצץ אם היא מקפדת ומביאו הרב בהג״ה ש״ע. ולפע״ד נראה דאפי׳ אינה מקפדת כל טיט אפי׳ לח חוצץ דאין אנו בקיאין במיני טיטין ושמא טועין הן:

(כג) הדיו וכו׳ תוספתא הביאה הרא״ש. ומ״ש ולכאורה נראה דשרף שאר האילנות אפי׳ יבשין אינן חוצצין נראה דכיון דרבי׳ לא ראה גוף התוספתא אלא מה שהביא הרא״ש מתוספתא זו וכמ״ש הב״י להכי דייק רבינו דכי היכי דלגבי טיט קאמר דג׳ טיטים חמירי דחוצצין יבשין אבל שאר טיטים קילי דאפי׳ יבשין אינן חוצצין וכמ״ש רבי׳ בסמוך הכא נמי גבי שרף משמע דהכי קאמר דהני שרפים חמירי דביבשים חוצצין אבל שאר שרפים קילי דאפי׳ יבשים אינן חוצצין דאל״כ אלא תאמר דשאר שרפים חמירי טובא דאפי׳ לחים נמי חוצצין לא הוו שתקי מינייהו בתוספתא זו אלא הו״ל למתני איפכא כל השרפים חוצצין אפי׳ לחום חוץ משרף התאנה וכו׳ יבשים חוצצין לחין אינן חוצצין זאת היתה דעת רבי׳. אבל הפ״י כתב דבתוספתא איתא להדיא כדברי הרמב״ם:

(כד) צבע שצובעות הנשים וכו׳ כ״כ הרא״ש בפרק תינוקת והרשב״א בת״ה ולא דמי לכחול שחוץ לעין דחוצץ דשאני התם דאיכא ממשות הכחול אבל גבי צבע אין שם ממשות אלא מראיתו של צבע בלבד וכמ״ש הרא״ש והרשב״א וכיון דאינה מקפדת בכך אלא אדרבה עושות תמיד בכוונה הו״ל מיעוטו ואינו מקפיד דאינו חוצץ וז״ש וכן מי שאומנתו כו׳ כלומר וכן בזו אע״ג דאינו לנוי אלא אדרבה מתגנים בצבע זו אפ״ה כיון דאומנתו בכך אינה מקפדת בכך הו״ל מיעוטו ואינו מקפיד:

(כה) צואה שתחת הציפורן וכו׳ בפ״ט דמקואות תנן גבי אלו חוצצין בצק שתחת הציפורן וגבי אלו שאינן חוצצין צואה שתחת הציפורן והרא״ש בפ׳ תינוקת לאחר שהביא משנה זו כתב תוספתא צואה שתחת הציפורן שלא כנגד הבשר והבצק שתחת הציפורן אפי׳ כנגד הבשר הרי אלו חוצצין ע״כ נראה דס״ל דלתוספתא הא דתנן בסתם בצק שתחת הציפורן חוצץ אפי׳ כנגד הבשר חוצץ וצואה שתחת הציפורן אינה חוצצת דוקא כשהוא כנגד הבשר אבל שלא כנגד הבשר אפי׳ צואה חוצצת וכך הם דברי רבינו אבל קשה דא״כ לא הוי סיפא דומיא דרישא דברישא תנן דבצק לעולם חוצץ אפי׳ כנגד הבשר וסיפא דצואה אינו חוצץ לא מיירי אלא כנגד הבשר ותו דהו״ל לתנא דמתני׳ לחלק מיניה וביה בצואה בין כנגד הבשר לשאינו כנגד הבשר. וזאת היא דעת הרמב״ם שפסק כסתם מתני׳ דלא מחלק אלא בין בצק וטיט דחוצץ ובין צואה דאינה חוצצת ולא חילק בין כנגד הבשר לשלא כנגד הבשר ודחה תוספתא זו מהלכתא אבל למאי שכתב הסמ״ג בשם ר״ת התיישב זה וז״ל תניא בתוספתא דמקואות הצואה שתחת הציפורן שלא כנגד הבשר והטיט והבצק שתחת הציפורן אפי׳ כנגד הבשר הרי אלו חוצצין ופי׳ ר״ת בתשובה אחת שמדבר בטיט הדומה לבצק שנדבק מאוד כגון טיט של יוצרים אבל לא בטיט אחר וצואה תדע שהרי תנן במסכת מקואות אלו שאין חוצצין לכלוכי צואה שעל בשרו וצואה שתחת הציפורן עכ״ל. ויש לדקדק אדבריו שבא לפרש הסיפא דטיט ובצק דטיט דומיא דבצק וסיים אבל לא בטיט אחר וצואה דלאיזה צורך הזכיר כאן צואה ותו דקאמר תדע וכו׳ ומביא ראיה מצואה למה שפירש בטיט ונראה דעיקר ראיית ר״ת במה שפי׳ בטיט הוא ממאי דקשה מצואה אצואה דבמתניתין תנן לכלוכי צואה שעל בשרו וצואה שתחת הציפורן אינן חוצצין ומדתנא סתם אלמא דאפי׳ שלא כנגד הבשר אינו חוצץ דומיא דרישא דבצק לעולם חוצץ אפי׳ כנגד הבשר ותו דמדתני לכלוכי צואה שעל בשרו אינו חוצץ אע״ג דדרך להקפיד עליו כ״ש צואה שתחת הציפורן אפי׳ שלא כנגד הבשר דאין דרך להקפיד עליו דפשיטא דאינו חוצץ ובתוספתא תני דבצואה שלא כנגד הבשר חוצץ ולפיכך צריך לפרש דמשנתינו מדברת בצואה לחה שאינה נדבקת דומיא דלכלוכי צואה שעל בשרו כדפרישית לעיל ולהכי תחת הציפורן אינה חוצצת אפי׳ שלא כנגד הבשר אבל התוספתא איירי בצואה שאינה לחה הנדבקת ולהכי שלא כנגד הבשר חוצצת והשתא סיפא דתוספתא דטיט ובצק חוצץ אפי׳ כנגד הבשר איירי דוקא כגון טיט של יוצרים שנדבק מאוד דומיא דבצק ואפי׳ הכי צואה קיל טפי מטיט ובצק משום דדרך כל אדם להיות צואה תחת צפרנו כנגד הבשר ואינן מקפידין ולפיכך אפי׳ צואה הנדבקת אינה חוצצת כנגד הבשר וז״ש ר״ת אבל לא בטיט אחר וצואה פי׳ שאם הטיט והצואה אינם נדבקים אינו חוצץ כלל אפי׳ שלא כנגד הבשר בין בטיט ובין בצואה. ועל זה כתב תדע וכו׳ כלומר דאי איתא דאין חילוק בין נדבק לשאינו נדבק אלא בין צואה לטיט ובצק אם כן קשיא צואה אצואה וכו׳ וכדפרישית ומה שכתב הסמ״ג בשם ר״ת בתשובה כתוב במרדכי הלכות נדה בשם ר״י שהשיב כך בתשובה וחסר במרדכי שלנו ועיין בסמ״ק הלכות נדה כתב גם כן בשם ר״ת לתרץ הקושיא דקשיא מצואה אצואה דבתוספתא תני דחוצץ שלא כנגד הבשר ובמשנה תנן דלכלוכי הצואה וצואה שתחת הציפורן אינן חוצצין ותירץ רבינו תם ומחלק בין צואה נדבקת לשאינה נדבקת וכל מה שכתב הסמ״ג על שם ר״ת בדין טבילת זבה ונדה בלאוין סימן קי״א כתב גם כן בעשה סימן כ״ז גבי דין נטילת ידים. אבל הרשב״א בחידושיו פרק כל הבשר כתב דאין חילוק בין טיט וצואה כלל וטעמא דטיט ובצק משום דמהדק ודבוק הרבה אבל צואה כל שעה אדם נוטלה ואינה מהודקת הלכך אינה חוצצת אבל אם היה הצואה נדבק כדביקות טיט ובצק היה דינו כמותם שחוצץ אפי׳ כנגד הבשר אבל לרבי׳ תם אפי׳ הצואה נדבק כמו טיט ובצק אינו חוצץ כנגד הבשר. ולענין הלכה נקטינן לחומרא דאפי׳ צואה כנגד הבשר חוצצת דאין אנו בקיאין בין צואה נדבקת לאינה נדבקת ולהרשב״א צואה נדבקת דינה כדין טיט ובצק הנדבק דאפי׳ כנגד הבשר חוצץ וכל שכן דאין לנו להקל בטיט שאינו נדבק דאין אנו בקיאין כדפרישית לעיל:

(כו) ומ״ש ומיהו אין דרך בני אדם להקפיד וכו׳ נראה דאף אבצק קאמר דאין דרך להקפיד וכו׳ והכי כתב סמ״ג בהלכות נדה ובהלכות נ״י לאחר שכתב בשם ר״ת דפירש בתשובה אחת וכו׳ כתב וז״ל עוד אומר רבינו יעקב דאפי׳ בטיט ובצק אם יש ממנו כל כך מעט שאין מקפיד מיעוטו שאינו מקפיד אינו חוצץ עכ״ל. ונראה דרצונו לומר דלא מיבעיא בצואה כנגד הבשר דמותר לפי שאין דרך בני אדם להקפיד בצואה שכנגד הבשר כדפרישית אלא אפי׳ בטיט ובצק אם יש ממנו כל כך מעט שאין דרך בני אדם להקפיד עליו אינו חוצץ כנגד הבשר אבל שלא כנגד הבשר משמע דדרך בני אדם להקפיד וחוצץ אפי׳ בצואה כ״ש בבצק.

(כז) ומ״ש הלכך מי שאינו מקפיד אינו חוצץ כלומר הא פשיטא הוא דאע״פ שאין דרך בני אדם להקפיד אפי׳ בבצק כשהוא כ״כ מעט כנגד הבשר אפ״ה אם היא מקפדת בכך חוצץ לדידה והלכך אם אשה זו ג״כ אינה מקפדת בכך אינו חוצץ וכדפרישית לעיל בתחילת סימן זה דבדידה תליא טפי. ומ״ש ואיזה שלא כנגד הבשר וכו׳ כ״כ הרשב״א בת״ה:

(כח) ומ״ש ולפי שאינן יכולות לכוין וכו׳. כלומר אין הטעם דכיון דהציפורן גדול יותר מדאי ועומד לקוצצו הוא חוצץ שהרי שערות ראשה אע״פ שעומדין ליקצץ אין חוצצין וה״א במסכת מקואות ומייתי לה בפרק בהמה המקשה כל ידות הכלים שעומדין לקוצצן מטבילן עד מקום המדה וחכ״א עד שיטבול כולו אלמא אין העודף חוצץ אלא טעם המנהג שחותכין הצפורנים בשעת טבילה אינו אלא לפי שאינן יכולות לכוין וכו׳. וה״א בסה״ת סימן ק״ד וע״ש דעיקר הטעם משום דדמי לשערות הראש: הגה״ה ואם לא הסירה צפרנים וטבלה עלתה לה טבילה ובלבד שבדקה תחילה תחת הציפורן ולא היה שם טיט וצואה וכן הורה ר׳ יהודה מקורבי״ל ז״ל בין תשובות מוהר״ם עכ״ה. אבל בהגהות שערי דורא כתב וזה לשונו ואם שכחה ולא נטלה ציפרניה קודם טבילה אינה חוצצת ובלבד שלא יהא בתוכם טיט ומ״מ טוב להחמיר ותטבול פעם שנייה משום דאי אפשר שלא תהא בתוכם טיט עכ״ל התוס׳ עכ״ה ולפעד״נ אפי׳ ברי לה שלא היה שם טיט כלל יש להחמיר שתטבול פעם שנייה שהרי איכא למ״ד דאם הציפורן עומד ליקצץ הוא חוצץ ומהאי טעמא לא נהגו הנשים הטובלות בחש״מ לנקר תחת הצפרנים אם אין לה גויה אלא שתחתוך אותם ע״י שינוי משום דחוששין לאותו טעם דכל העומד ליקצץ חוצץ ולא דמי לשערות הראש דרוב נשים אין דרכן לקצצן משא״כ צפרנים דכולם קוצצים אותן והויא חציצה אם לא תקוץ אותם ודו״ק:

(כט) ציפורן המדולדלת וכו׳. תוספתא הביאוה הפוסקים רבי יונתן בן יוסף אומר ציפורן שפירשה רובה ה״ז אינה חוצצת וז״ל המרדכי ר״י בן יוסף אומר ציפורן שפירשה רובה אינה חוצצת משמע דוקא רובה דרובה ככולה אבל פירשה מיעוטה חוצצת כיון דעומדת לפרוש וכבר התחילה לפרוש אבל ציפורן גדולה יותר מדאי אע״פ שעתיד לקצצה אינה חוצצת כל כמה שלא פירשה כלל עכ״ל: ופסק רבי׳ כהך תוספתא ולפי זה הא דתנן פ״ט דמקואות דציפורן המדולדלת אינה חוצצת היינו דוקא בשפירשה רובה אבל הרמב״ם פסק כסתם מתני׳ שלא חילקה בין שפירשה רובה לפירשה מיעוטה ודחה לתוספתא מהילכתא:

(ל) אבר ובשר המדולדלים חוצצין תוספתא כתבה הרא״ש בפרק תינוקת וכן פסק הרמב״ם פ״ב דה׳ מקואות וצ״ל להרא״ש דמה שאינו מחלק באבר ובשר בין פירשה רובה לפירשה מיעוטה כמו בציפורן היינו טעמא דבאבר ובשר אפי׳ פירשה רובה וג״כ עומד ליקטע לאו כמקוטע דמי כיון דצריך אומן לקטעו דאינו נוח שיקטע הוא בעצמו או אחר שאינו אומן הלכך חוצצין לעולם אכן בסמ״ג הלכות מקואות כתב וז״ל השיב ר״י בתשובה אחת כי יבלת בכל מקום שתהיה בגוף ותבלול בעין אינן חוצצין שהן בטלין בגוף וכן תלתולין של בשר וכיוצא בהן ויתרת אפי׳ עומדת ליחתך ואבר ובשר המדולדלין באדם שנינו שאין חוצצין ונראה אפי׳ עומדין ליחתך עכ״ל. וכן כתב הר״ש בפ״ט דמקואות דבתוספתא תניא האבר והבשר המדולדלים באדם הרי אלו אין חוצצין צ״ל דלא דמי לציפורן דפירשה מיעוטה דחוצץ דשאני התם דאיכא תרתי דהיתה עומדת לפרוש אע״פ שלא התחילה לפרוש וגם התחילה לפרוש וכדכתב המרדכי אבל אבר ובשר שאינן עומדין לפרוש אע״פ שהתחילו לפרוש ועומדין ליחתך אינן חוצצין דחשובין כגוף האדם אפי׳ לא פירש אלא מיעוטו מיהו אנן לא קי״ל הכי אלא כמ״ש הרמב״ם והרא״ש ורבי׳ לחומרא דחוצצין והב״י האריך וכתב טעמים מדעתו וחלק על המרדכי בחנם ושארי ליה מאריה:

(לא) רוב השער שנקשר נימא נימא וכו׳ מימרא דרבי יוחנן בפ׳ תינוקת דלא כרבה בר בר חנה דאמר שתים איני יודע וכבר נתבאר לעיל בתחילת סימן זה אצל מ״ש רבי׳ דחוטים של שער אינן חוצצין:

(לב) השירים וכו׳ בתוספתא שנינו השירים והנזמים והקטלאות והטבעות אם היו מהודקין חוצצין רפויין אין חוצצין ורבי׳ שינה וכתב הקטלאות לבסוף ועוד שינה דכתב תחילה רפויין אינם חוצצין ואח״כ כתב ואם הם מהודקין חוצצין ונראה דכונתו לומר דלא מיבעיא דשירים ונזמים מהודקין דחוצצין אלא אפי׳ קטלאות מהודקין נמי חוצצין ולא אמרינן דמסתמא אין הקטלאות שסביב צוארה מהודקין לגמרי דאין אשה חונקת את עצמה אלא אמרינן דחונקת את עצמה בחוזק כדי שיהא בשרה בולט ותיראה בעלת בשר ומתוך שהרצועה חלקה ורחבה אינה מזיקתה כמו שנתבאר לעיל בתחילת סימן זה ולפיכך אף קטלאות מהודקין חוצצין. ומ״ש וכן הדין באגד של מכה וקשקשין שעל השבר גם זה שנוי בתוספתא ברישא אלא לפי דנראה מדברי הרא״ש בפ׳ תינוקת ומדברי הרשב״א בתורת הבית והר״ש בפי׳ המשניות והסמ״ג בה׳ מקואות דלא תני להו בתוספתא לענין חציצה אלא לענין טומאה והרמב״ם חולק עליהם וס״ל דהני נמי תני להו לענין חציצה לכך כתב וכן הדין באגד של המכה וקשקשין שעל השבר דנראה לו עיקר כדברי הרמב״ם ומשמע לי דלהרא״ש והרשב״א והר״ש והסמ״ג באגד וקשקשין אפי׳ רפויין חוצצין דלא עיילי בהו מיא שפיר אפי׳ רפויין והכי נקטינן לחומרא באיסור כרת ודלא כמ״ש בש״ע כלשון רבי׳ שכן הדין באגד וקשקשין מיהו בשירים ונזמים וטבעות וקטלאות ליכא למ״ד דרפויים אסור ובסמוך יתבאר היאך נוהגין:

(לג) צריכה לחוץ שיניה בפ״ק דקידושין (דף כ״ה) ובפ׳ תינוקת (נדה ס״ו) מעשה בשפחתו של רבי שטבלה ועלתה ונמצא עצם בין שיניה והצריכה רבי טבילה אחרת. וכתב סמ״ג בהלכות נדה ל״ת דף ל״ח ע״ב דלאו דוקא עצם דה״ה פירורים או בשר או שום דבר וכדאיתא לשם בגמרא דאע״פ שא״צ ביאת מים בשיניה מ״מ ראוייה לביאת מים בעינן מדאמר רבי זירא כל הראוי לבילה וכו׳ וא״ת מנ״ל לרבי׳ דצריכה לחוץ שיניה וכו׳ דלא שמעינן מהאי עובדא אלא שאם נמצא בין שיניה דבר חוצץ דצריכה טבילה אחרת אבל שיחייבוה לחצות שיניה קודם טבילה ושתהא עוברת על דברי חכמים אם לא חצצה לא שמענו ואע״פ שלשון זה לקחו רבי׳ מלשון הרא״ש ס״פ תינוקות. וכ״כ הראב״ד לשון זה בספר בעלי הנפש ומביאו ב״י הנה גם על דבריהם קשיא למה כתבו צריכה לחוץ שיניה דמשמע דחייבוה חכמים בכך והא ליתא. וי״ל דהאי צריכה לחוץ שיניה דקאמר רבי׳ אין רצונו לומר דמשום דחובה הוא אלא צריכה היא לכך לטובתה כדי שלא תצטרך לחזור ולטבול והכי דייק מסיומא דלישנא דרבי׳ שאמר שאם טבלה וכו׳ דאי צריכה לחוץ שיניה מטעם חובה שחייבוה חכמים היה לו לומר ואם טבלה ונמצא שום דבר ביניהם וכו׳ דבלשון זה הוי משמע שפיר דחצצת שיניה חובה הן עליה מדלא קאמר הכי אלא קאמר שאם טבלה כו׳ משמע שאינו חובה אלא צריכה לחוץ לטובתה שאם טבלה ונמצא שום דבר ביניהם לא עלתה לה טבילה וכיוצא בזה כתב מהרא״י בת״ה סימן קפ״ד גבי שחיטה ובנה יסודו על דקדוק לשון זה ע״ש בסוף התשובה:

(לד) נתנה שערה בפיה וכו׳ משנה פ״ח דמקואות פירוש נתנה שערה בפיה ולא באו המים בשערה קפצה ידה הוי חציצה קרצה שפתותיה שדחקה שפתותיה ביותר זו בזו כאילו לא טבלה ורבי׳ שינה והסמיך קרצה שפתותיה לנתנה שערה בפיה לפי שהן מענין אחד דהחציצה הגיע ע״י פיה או שפתותיה:

(לה) נתנה מעות בפיה וטבלה עלתה לה טבילה משנה שם ואיצטריך ליה לתנא לחלק בין נתנה שערה בפיה לנתנה מעות בפיה ודלא כפי׳ ב״י דמשנה שאינה צריכה היא:

(לו) לא תאחוז בה חבירתה וכו׳ משנה בפ׳ ח׳ האוחז באדם ובכלים ומטבילן טמאין ואם הדיח את ידיו במים טהורים (פי׳ בדאיכא טופח ע״מ להטפיח לפי שהמשקה שעל ידיו מתחבר למי המקוה ושוב אין כאן חציצה) ר״ש אומר ירפה כדי שיבואו בהם מים (פי׳ א״צ שידיח את ידיו אלא ירפה וכו׳ ות״ק גזר שמא ירפה ולפיכך צריך שידיח את ידיו והלכה כת״ק זו היא דעת הרמב״ם אבל הרשב״א מפרש דבמרפה ידיה ת״ק נמי מודה אלא דאפי׳ במהדקן נמי שרי ת״ק בהדיחה את ידיה ור״ש לא שרי אלא במרפה את ידיה ואין הלכה כר״ש הילכך בין בזו ובין בזו שרי) והרשב״א הביא ראיה מהך תוספתא דהשירים והנזמים וכו׳ דרפויין אינן חוצצין דלעיל בסמוך ולא גזרינן אטו שאינן רפויים ומטבילת עבדים דאמרינן בפ׳ החולץ (יבמות מ״ו) דמטבילין אותן בקולר שבצואריהן ברפוי שאינו חוצץ ולא גזרינן רפוי אטו שאינו רפוי. וא״ת היאך יתיישב קושיא זו להרמב״ם דבשירים ונזמים וכו׳ פסק איהו גופיה דרפויין אינו חוצצין ולא גזרינן אטו שאינו רפוי והכא גזור רפוי אטו שאינו רפוי וי״ל דבשירים ונזמים וכו׳ דצריך לסלקן קודם טבילה אם הם מהודקין לא גזרינן רפוי אטו שאינו רפוי דלאו ברשיעי עסקינן דקא עברי על דברי חכמים במזיד שלא להסירן קודם טבילה כשהם מהודקין וכן בטבילת עבדים נמי לא גזרו מהאי טעמא דפרישי׳ אבל באוחז באדם ובכלים שרגילות הוא שידחוק אותן פתאום בידיו כדי שלא יפלו לתוך המים בשעת טבילה לפיכך גזרינן רפתה אטו לא רפתה דאע״פ שירפה ידיו מקמי טבילה בשעת אחיזה מ״מ חיישינן שמא בשעת טבילה מתוך שהוא בהול ומתפחד פן ישמט מידיו ויפול למים ויטבע הוא דוחק את ידיו עליו שלא במתכוין ולאו אדעתיה והרשב״א בת״ה הארוך כתב שגם הרמב״ן ס״ל כהרמב״ם ואיכא לתמוה טובא על הרב בש״ע שפסק להקל ברפתה כהרשב״א ורבי׳ דכתב דהכי מסתבר ולא חשש לדברי הרמב״ם והרמב״ן דמפרשים לת״ק דהלכה כמותו דגזרו רפתה אטו לא רפתה ולכן נראה לפע״ד שלא להקל להתיר מה שאוסרין הני אשלי רברבי שכל בית ישראל נשענין עליהן בהוראותיהן ולכן אפי׳ רפתה ידה אם לא הדיחה ידיה אסורה לבעלה כאילו לא טבלה עד שתחזור ותטבול וצ״ע בנזמים דדילמא לא שרינן ברפויין אלא בנזמי האף אבל בנזמי האוזן דטריחא לה מילתא להסירם אי שרית לה ברפוי אתיא להתיר בשאינו רפוי תדע דבהל׳ נדה מדורא כתוב בהגה״ה דחוטין שבצואר שתולין בהם הקמיעות אם אינן מהודקין אין חוצצין והמצנפות שיש להם לכשישנים לובשין אותו אם נעשים חלולים מעשה רשת אינה חוצצת ואם טבלה בה עלתה לה טבילה אבל לכתחילה לא תטבול בהן גזירה אטו אותן שאינן חלולין וכן בחוטין שאין מהודקין אטו חוטין מהודקין עכ״ל. ואיכא לתמוה דהא תלמוד ערוך הוא בר״פ במה אשה דחוטי צואר אין חוצצין לפי שאין אשה חונקת את עצמה ונראה ליישב דס״ל דחוטין דקמיעים שאני כיון דאפי׳ רגע אחת אין הולכין בלא קמיע אם כן טריחא לה מילתא ליטלם מעל צואריהם איכא למיגזר בהו לכתחילה חוטין רפויין אטו שאינן רפויין אע״ג דלא שכיח כלל שאינן רפויין וכן מצנפת חלולה אטו שאינה חלולה לפי שאותן נשים צנועות אין מגלין את שערן לעולם דאפי׳ בשעת טבילה משימים מצנפת בראשיהן א״כ טריחא להו מילתא ליטלה מעל ראשה לפיכך יש לגזור ולא דמי לשירים ונזמים וכו׳ דהני לא טריחא להו ליטלם לפיכך לא גזרו רפוי אטו שאינו רפוי ובהכי מתיישב דלא קשיא הך הגה״ה דש״ד אאידך הגה״ה דמייתי הך דהשירים והנזמים וכו׳ דרפויים אינן חוצצין ותו איתא התם השיב מורי על הנשים הלובשות בגדים אחר החפיפה וטובלות בהם וכו׳ ומסיק וכנים ופרעושים אין נדבקים בגוף והמים נכנסים ולא חייצי כמו טבעות שהן רפויים שאין חייצי ע״כ ולעיל בחוטין דקמיעין ומצנפות חלולין כתב דגזרינן רפויין אטו שאינו רפוי אלא בע״כ כדפרי׳ דלא גזרינן אלא היכא דטריחא לה מילתא להסירן ודכותא יש להחמיר בנזמי האוזן רפויין אטו שאינן רפויין כיון דטריחא לה ליטלם משם וכדאיתא בפרק במה אשה דכתבו התוס׳ לחלק בין נזמי האף לנזמי האוזן ע״ש בד״ה נזמי האף ומיהו דוקא לכתחילה יש להסירן אפי׳ רפויין אבל דיעבד א״צ לחזור ולטבול אם הן רפויין וכן בחוטין שתולין בהן הקמיעין וכן במצנפת החלולין בכולן עלתה לה טבילה דיעבד אלא דלכתחילה צריך להסירן קודם טבילה אפי׳ הם רפויין והכי נקטינן ובתשובה הארכתי בס״ד:

(לז) ואינה צריכה להגביה רגליה וכו׳. פי׳ כיון שרגליה כבר הם לחות ממי המקוה מקמי שדורסת על הרצפה ויש באותו לחות להגיע עוד לחות למקום אחר דהיינו טופח כדי להטפיח והיינו דאמר מלוחלחות דמשמע לחות טובא דבזה הוי חיבור למי מקוה ואין כאן חציצה וכדתנן האוחז באדם ובכלים ומטבילן אם הדיח ידיו במים טהורים שנתבאר בסמוך ודין זה כתבו הראב״ד בספר בעלי הנפש והרשב״א בת״ה והרא״ש סוף נדה ומביאו ב״י:

(לח) לא תעמוד ע״ג כלי וכו׳. בפ׳ תינוקת (סוף דף ס״ו) אמר רבא אשה לא תעמוד ע״ג כ״ח ותטבול סבר רב כהנא למימר טעמא מאי משום גזירת מרחצאות הא ע״ג סילתא שפיר דמי א״ל רב חנן מנהרדעא התם טעמא מאי משום דבעיתא סילתא נמי בעיתא ופירש״י גזירת מרחצאו׳ שדרך מרחצאות לישב ע״ג אצטבעות של אדמה דדמי לכ״ח ואתו למימר טבילה עולה בהן סילתא בקעת עבה דבעיתא שלא תפול ולא טבלה שפיר עכ״ל גם התוס׳ כתבו ע״ג כ״ח גרסינן דשייך ביה גזירת מרחצאות שרגילה להיות ומצוי שם כ״ח לצורך חמין עכ״ל ונראה דס״ל לרש״י ותוס׳ דלמסקנא נמי ע״ג כ״ח אפילו ליכא משום ביעתותא כגון שרחבה ד׳ ומיחברה בארעא אפ״ה אסור משום גזירת מרחצאות ואפי׳ דיעבד לא עלתה לה טבילה אלא דרב כהנא קס״ד דמשום גזירת מרחצאות גרידא אסור הא סילתא ש״ד וא״ל רב חנן דליתא אלא התם טעמא מאי משום ביעתותא כלומר תרתי טעמי אית בה לאיסורא חדא משום גזירת מרחצאות אידך משום ביעתותא השתא לפ״ז סילתא נמי בעיתא ולכתחילה אסור על סילתא ובדיעבד עלתה לה טבילה אבל הרא״ש כתב ס״פ תינוקת אמר רבא אשה לא תעמוד ע״ג כלי או על בקעת של עץ ותטבול משום דבעיתא ולא טבלה שפיר נראה דלא היה גורס ע״ג כלי חרס אלא ע״ג כלי ורב כהנא קס״ד דבכ״ח קאמר ומשום גזירת מרחצאות הא סילתא ש״ד וקא״ל רב חנן דליתא אלא טעמא משום דבעיתא וסילתא נמי בעיתא אבל משום גזירת מרחצאות לא אסרוה והילכך דיעבד עלתה לה טבילה והיכא דליכא ביעתותא אפי׳ לכתחילה שרי וכך הם דברי רבי׳ שכתב לא תעמוד ע״ג כלי או חתיכת עץ וכו׳ דבכל כלי בין כ״ח בין כלי עץ אין בו איסור אלא משום דבעיתא ולפ״ז בדיעבד עלתה לה טבילה ומש״ה נקט רבא ע״ג כלי סתם אבל א״א לומר להרא״ש ורבי׳ דגרסי ע״ג כ״ח דא״כ למסקנא דלא אסרו אלא משום ביעתותא אמאי נקט רבא כ״ח דמ״ש כלי עץ מכ״ח:

(לט) ומ״ש רבי׳ דהראב״ד חולק דבעמדה ע״ג כלי עץ אפי׳ בדיעבד לא עלתה לה טבילה טעמו דהיה גורס כפי׳ רש״י ותוס׳ ע״ג כ״ח ואם כן למסקנא דלא אסרו אלא משום ביעתותא ובדיעבד עלתה לה טבילה דלא גזרו משום מרחצאות א״כ קשה אמאי נקט רבא כ״ח ומש״ה פי׳ דכיון דרבא לא בא לומר אלא דלכתחילה אסורה לעמוד ע״ג כלי אבל בדיעבד עלתה לה טבילה כדמשמע לישנא לא תעמוד ע״ג כ״ח דאינו אלא אזהרה דלכתחילה לא תעמוד להכי נקט כ״ח לאורויי דיוקא דדוקא ע״ג כ״ח שאינו מקבל טומאה מגבו וה״ה ע״ג חתיכת עץ התם הוא דליכא אלא איסורא לכתחילה משום דבעיתא ובדיעבד עלתה לה טבילה אבל ע״ג כלי עץ דמקבל טומאה אף מגבו אפי׳ דיעבד לא עלתה לה טבילה והר״ן כתב בשבועות דראיית הראב״ד לדין זה הוא מדתנן פ״ה דמקוואות העבירו ע״ג כלים או ע״ג ספסל ר׳ יהודה אומר הרי הוא כמו שהיה (פי׳ מעיין שהעבירו ע״ג דופני כלים מבחוץ לא נתבטל שם מעיין מהזוחלין מע״ג הכלים ולמטה ומטהרין הן בזוחלין בכל שהוא כדין מעיין) ר׳ יוסי אומר ה״ה כמקוה ובלבד שלא יטביל ע״ג הספסל (פי׳ דבהעברת המים ע״ג דופני הכלים מבחוץ נתבטל שם מעיין מן המים הזוחלין ממנו ולמטה שלא יקראו עוד המים בשם מעיין אלא בשם מקוה שאין מטהרין בזוחלין אלא באשבורן ובמ׳ סאה ובלבד שלא יטביל ע״ג הספסל) והלכה כר׳ יוסי אלמא דכל שהוא ראוי למדרס כספסל וכן שאר כלים המקבלים טומאה לא מהניא בהו טבילה משום גזירת מרחצאות וא״ת היאך פסקו הרא״ש ורבי׳ דאפי׳ ע״ג כלי עץ עלתה לה טבילה דא״כ קשיא מהך משנה דלא יטביל ע״ג ספסל וי״ל דהרא״ש מפרש דלאו משום גזירת מרחצאות נגעו באיסור זה אלא דאסרו לטבול ע״ג אחורי הכלי שאין לו תוך גזירה אטו תוך כלי ודוקא במעביר המעיין ע״ג אחורי הכלי גזרו לטבול עליו אטו תוך כלי אבל בכלי שמניח במקוה תחת רגליו שאינו מעביר עליו לא גזרו אטו תוך כלי דאין לדמות גזירות חכמים זו לזו וז״ש רבי׳ וא״א הרא״ש לא חילק בזה כלומר בדבר זה כשעמדה ע״ג כלי במקוה לא חילק בין כ״ח לכלי עץ דבשניהם לכתחילה אסור ובדיעבד עלתה לה טבילה. וכן נראה מתשובת הרא״ש גבי סילון דכתב רבינו בסמוך. וכך נראה דעת הרמב״ם דבפ״א מהל׳ מקואות כתב להך דרבא בפרק תינוקת ומשמע מלשונו דבין כ״ח או כלי עץ כמו סל לא תטבול על גביהם משום דבעיתא ואם כן משמע דבדיעבד עלתה לה טבילה ואח״כ בפ״ט כתב משנה זו דהעבירו ע״ג כלים וכו׳ עד ובלבד שלא יטביל ע״ג כלים אלמא משמע דמחלק בין מניח כלי במקוה תחת רגליו ובין מעביר המעיין ע״ג כלים כדפרישית והב״י האריך בקושיות ופירוקין ע״ש ומ״ש הוא הנכון. ולענין הלכה נקטינן לחומרא כהראב״ד וכ״כ הרשב״א בת״ה דבטבלה ע״ג כלי עץ אפי׳ דיעבד לא עלתה לה טבילה וכן פסק בש״ע. אבל במה שפסקו הראב״ד והרשב״א דע״ג כ״ח עלתה לה טבילה בדיעבד וכן פסק בש״ע אין נראה להקל כיון דלפירש״י והתוספות לא עלתה לה טבילה וסבירא להו דבכ״ח איכא טפי גזירת מרחצאות שרגיל שם כ״ח לצורך חמין ואף למסקנא דרב חנן מנהרדעא איכא בכ״ח משום גזירת מרחצאות אם כן לדידן קיימא לן השתא בין ע״ג כ״ח בין ע״ג כלי עץ לא עלתה לה טבילה בדיעבד אבל על גבי בקעת עלתה לה טבילה דיעבד: כתב בתשובת הרשב״א סימן תתכ״ח שאלת מקוה מים חיים ויורדים בו דרך שליבות של סולם של עץ וגשמים מתגברים וא״א לו לירד ולטבול בקרקעיתו של מקוה מהו לטבול ע״ג השליבות תשובה הא ודאי צריכה רבה לפי שאמרו סוף נדה אמר רבא אשה לא תעמוד וכו׳ עד משום דבעיתא והראב״ד ז״ל כתב דע״ג כ״ח או אפי׳ ע״ג סילתא לא תטבול לכתחלה אבל אם עברה וטבלה עלתה לה טבילה וכו׳ אבל על גבי כלי עץ אפי׳ בדיעבד לא עלתה לה טבילה ואפי׳ ע״ג פשוטי כלי עץ וכו׳. אע״פ שקבעוהו בכותל המקוה שהכלים אינם יוצאין מתורת כלים מחמת שקובעין לאחר שנעשו כלים קודם קביעותם וכו׳ עכ״ל. מבואר מתשובה זו דמיירי בסולם שנעשה מקמי שקבעוהו במקוה דהוי כלי מתחלה ומקבל טומאה דיריכותיו נקובין נקובין לקבל ראשי השליבות ובית קיבול העשוי למלאות הוי בית קיבול כמ״ש הרשב״א גופיה בתשובה בסי׳ קצ״ה ולפיכך כשהעמידו סולם זו אח״כ במקוה אסור לו לטבול ע״ג השליבות להראב״ד ודוקא כשהיה מתחלה כלי ואח״כ קבעוהו במקוה לא נתבטל ממנו שם כלי ואסור לעמוד עליו ולטבול להראב״ד והרשב״א אבל הני נסרים שלא היו כלים מעולם ולא נתייחדו להיות כלים אלא קונים אותם לבנין אם חברו אותם וקבעום בכותלי המקוה ורחבים ד׳ דליכא משום ביעתותא אין שם כלל איסור לעמוד עליהם ולטבול דאין כאן משום גזירת מרחצאות לומר שאם אתה מתיר לה לעמוד עליהם ולטבול תבא לטבול במרחץ בכלים דהלא אי אתה מתיר לטבול בכלים כיון דאין בנסרים אלו שם כלי ולא ייחדן להיות כלים אלא שם בנין נקרא עליו. וכן אם בונים כמין סולם במקוה לירד עליו ולטבול אין זה נקרא כלי אלא בנין ושרי לעמוד על המדרגות. וכ״כ הרב הגדול מהר״מ פאדוו״י בתשובתו בסימן ל״א וכל דבריו בנויים על אדני אמת וצדק וכך נהגו בני אשכנז וכל הגדולים שמעולם במלכות זה לתקן המקוה בנסרים רחבים והנסרים קבועים במסמרות מכותל לכותל לעמוד עליהם ולטבול כשהמקוה עמוקה ושארי ליה מאריה למהר״ם יפה שהתרעם על זה בדברים דחויים ולא ירד לחלק בין כשהיו הנסרים כלים או מיוחדים לכלים מקמי שקבעום במקוה ובין כשלא היו כלים מעולם והדבר פשוט כביעתא בכותחא דליכא חששא דאיסורא אלא בטובל ע״ג כלי לא על מה שלא היה כלי מעולם וראיה ברורה מדתנן בפ״ד דמקואות דשוקת שבסלע אינה פוסלת את המקוה היתה כלי וחברה בסיד פוסלת את המקוה וכ״כ רבינו בסימן ר״א וז״ל לפיכך גיגית שקבעוה בארץ ונתמלאה ממי גשמים אין טובלין בה כיון שהיה שם כלי עליה קודם שקבעוה וכו׳ עכ״ל אלמא להדיא דדוקא כשהיה עליו שם כלי מקמי שקבעוה בארץ אבל אם לקחו נסרים ובנו ד׳ מחיצות בארץ מסביב גם מלמטה עשו שולים וצורתו כמו כלי אין שם ספק דפשיטא דשרי לטבול בתוכו כיון שלא היה עליהם שם כלי קודם שקבעוה אלא נסרים בעלמא ואין בזה מחלוקת כ״ש כשקובעים נסרים במסמרות מכותל לכותל או עושין שליבות כדי לעמוד עליהם בשעת טבילה כשהמים עמוקים דפשיטא דשרי. ולפ״ז מ״ש בש״ע וז״ל לפ״ז מקוה שיש בו שליבות של עץ אם טבלה ע״ג השליבות אפי׳ הם מחוברים לכותלי המקוה לא עלתה לה טבילה דפשוטי כלי עץ הם וכו׳ עכ״ל. אין איסור זה צודק אא״כ שהיה זה סולם מקמי שקבעוהו במקוה דהוי עליה שם כלי מתחלה ומקבל טומאה דאורייתא או דרבנן לפי דעת הפוסקים ואח״כ קבעוה במקוה התם הוא דלא נתבטל ממנו שם כלי ולא עלתה לה טבילה אבל אם מתחלה עשו במקוה מדרגות זו על זו לעלות ולירד עליהם כמו שעולין ויורדין בסולם אין זה כלי אלא בנין ואפילו לכתחלה שרי לעמוד על אותן שליבות אם הן רחבין ד׳ וליכא ביעתותא מיהו לעמוד על נסרים אפי׳ הם רחבים ד׳ אם אינם מחוברים וקבועים במסמרות אסור לעמוד עליהם ולטבול כיון דראויים למדרסות ואף בדיעבד לא עלתה לה טבילה וכן פסק הרשב״א בת״ה וכן כתב בש״ע והדברים ברורים כשמש:

(מ) וסילון וכו׳ טעמו מפורש בתשובה דהכא ליכא משום דבעיתא כיון דהסילון קבוע בקרקע לא יתהפך וליכא ביעתותא ואי משום דתנן ובלבד שלא יטביל ע״ג ספסל שאני התם שהעביר המעיין למקוה ע״ג ספסל איכא למיגזר טפי מדהכא דליכא העברה אלא העמדה גרידא ע״ש וכדפרישית בסמוך דליכא לדמות גזירות חכמים זו לזו:

(מא) לא תטבול בנמל מימרא דרב שמואל בר רב יצחק (תחלת דף ס״ו) ומ״ש ולפ״ז אפילו בדיעבד לא עלתה לה טבילה הכי משמט מדקאמר בתר הכי אע״ג דהשתא ליכא אימור ברדיוני נפל ופי׳ רש״י אימור בצאתה שכשכה רגליה במים ונפל הטיט מבין אצבעותיה. ומ״ש ולא נהירא הוא מדכתב בסימן ר״א דמותר לטבול בטיט וכ״כ לעיל בסי׳ זה דאפי׳ ג׳ טיטין אינן חוצצין אלא ביבש וז״ל הרא״ש בפרק תינוקת וקשה אפירש״י מדתנן פ״ז דמקואות הטביל בו את המטה אף ע״ג שרגליה שוקעות בטיט העבה טהורה מפני שהמים מקדמים ויש מחלקים בין אדם לכלים לפי שהוא כבד ומכביד בעובי הטיט ומיהו לפי הטעם שהמים מקדמים אין לחלק ור״ת פי׳ בשם ר״ח משום דבנמל שכיחי אינשי וכו׳. ולא גרסינן הכא אע״ג דהשתא ליכא אימור ברדיוני נפל עכ״ל.